אהבה בימי קורונה

התחושה הזאת שאנחנו חיים בימי הקורונה בתוך ספר או סרט מלווה אותי בימים אלה. סרטים על התפשטות וירוסים כמו “התפשטות”, “התפרצות” שלשמחתנו נגמרים בסוף טוב. סרטים על אסונות גרעיניים כמו “צ’רנוביל”, עם מרכיב ההסתרה וההכחשה לפני הכעס, העצב והקבלה שבהם.

העולם הולך ונסגר עלינו. ראשית, היו מספר מדינות שכדאי היה לשקול אם לנסוע אליהם. אחר כך אסור היה כבר לנסוע אליהם ומי שחזר מהם נכנס לבידוד. אחר כך עוד כמה מדינות מאירופה, ולא ללחוץ ידיים, לנשק, להתחבק ולנשק מזוזות. אחר כך כל מדינה נסגרת בפני עצמה. עכשיו כבר אין לימודים ואוניברסיטאות. היום מה שרץ בין החברים והמשפחה וברשת הוא להתכונן לסגר אזורי ולאגור מזון. הבן שלי חזר מבודפשט לפני שנגזר בידוד על כל חוזרי חול, ומגלה סימני צינון קלים, ונשאלת השאלה אם להזמין אותו לארוחת שישי בערב או להתגעגע עוד שבוע או שבועיים. אם זה יימשך, לאן זה מוביל? התפרקות המבנה המשפחתי? איש איש לגורלו? ממש סרט. אם הייתי רואה את הסרט הזה, התסריט שלו היה נראה לי קצת מופרך.

איך משפיע עלינו מצב האי-ודאות הזה? מה יקרה מחר? האם העולם לקראת “המגיפה השחורה” החדשה? האם זה מעלה בנו תחושות דיכאון, דאגה, חרדה? אולי דווקא להיפך, בעוד שבמצב הנורמלי אנחנו נוטים לדאגנות, המצב הלא נורמלי מוציא את האופטימיות והשמחה שלנו לחופשי. שמעתי כל מיני תגובות של לקוחות ושאר בני אדם למצב. האם אנחנו בהכחשה למצב ולא מבצעים את הפעולות הנדרשות לייצוב או אפילו להצלת העסק שלנו? האם אנחנו מגיבים מצוין, אבל לא נותנים לעצמנו להגיב רגשית למצב? האם כבעלי עסק אנחנו מצליחים לייצר מצב שבו כל העובדים ואנחנו פועלים ביחד כדי לעבור את התקופה הקשה, או שזה אנחנו והם? האם במשפחה שלנו המצב הקשה והמוזר יוצר לכידות או דווקא מציף על פני השטח ובעוצמה דברים שבמצב נורמלי אנחנו מתגברים עליהם, או מדחיקים אותם?

שווה להקדיש זמן להסתכלות בראי הפיזי או הדמיוני, להקשבה פנימה, לראות את תבניות ההתמודדות שלנו, ולהבחין אם יש לנו בחירה שם, ומהי התגובה הנכונה לנו. ובתוך התוהו ובוהו שאנו חיים בו מה המקום לרגשות? רגשות כמו אהבה, חברות, אמפטיה, דאגה אחד לשני? וגם רגשות כמו קנאה, תחרות, שנאה, פחד?

עוד מעט זה יעבור. אולי עוד הרבה. שיא המגיפה יעבור, המספרים יתחילו לעשות את דרכם למטה כמו בסין ונצא מזה הלאה. אז נעשה את חשבון הנפש שלנו עם עצמנו על מה שקרה לנו בזמן הזה, ואיך שהיינו בזמן הזה אחד לעצמו ואחד לשני. לכל שבת יש מוצאי שבת. אין מניאק שיעצור את הזמן.

בימי קורונה כמו בכל ימי ההיסטוריה, וכפי שהוכח בהרבה מחקרים, האדפטביליות קובעת הרבה את יכולת ההישרדות שלנו. לא החזק שורד, אלא זה שיודע להתאים את עצמו למצב החדש. מדענים מפרקים את האדפטביליות למשחקיות, קשרים חברתיים עמוקים, וזמן עצירה. מסתבר שיכולתנו לעשות מהלימון לימונדה היא הפרמטר המעיד ביותר על סיכויי ההישרדות שלנו.

בימי קורונה כמו בכל יום ואולי אפילו יותר יש מקום להקשבה עצמית, למדיטציה, לספורט, להודיה, לאמונה חיובית, לאופטימיות, ולאהבה. אהבה בימי קורונה.

שנהיה כולנו בריאים!